הבית הרדוף – סיפור שהיה

 

כבר שנים רבות שאני עוסק בפינוי בתים. פעמים רבות זכיתי לחוות חוויות הזויות במהלך פינוי דירות, מפחידות, מרגשות ומה לא. אבל המקרה של אתמול נראה כאילו נלקח מהאגדות, או ליתר דיוק, מסרט אימה. בהתחלה חשבתי שמדובר במתיחה וחיכיתי שיגאל שילון, או לפחות רועי – חברי הטוב והליצן – יקפצו מאחורי הספה ויצחקו בקול גדול, אבל זה לא קרה. אני עדין תוהה ומנסה להבין מה בדיוק היה שם ואיך קרה מה שקרה.

 

haunted house-minאתם ודאי כבר רוצים לדעת מה קרה. אבל לפני שאפרט חשוב לי להדגיש כמה דברים: בכל הקשור למה שאני מספר לכם כאן על פינויי דירות, אינני מתבדח וגם לא ממציא סיפורים, אני לא משתמש בסמים, וגם אני הייתי מגיב בצקצוק לגלגני על סיפור דומה, עד אתמול. אבל היום שונים הם פני הדברים. נשארתי חסר מילים, נעדר צקצוקים וללא יכולת להסביר מה שראיתי, ששמעתי ושהרגשתי.

 

הכל התחיל כשהגעתי לבית הישן במושב. אני כבר רגיל לבתים מבודדים, ישנים וגדולים הניצבים בודדים על פני שטח גדול. לא פעם עסקתי בפינוי בית כזה. על כן, לא התרגשתי ולא היססתי לפני שנכנסתי פנימה. בעוברי את סף הדלת זרקתי לבעל הבית משפט בחצי חיוך שלווה גם בקריצה "מה זה פה? הבית של משפחת אדאמס?". להפתעתי, בעל הבית לא הגיב בהומור או בביטול על הערתי המשעשעת, ואמר "אה, אז גם אתה שמעת?”, “שמעתי מה?", שאלתי בתמיהה, והוא ענה: “אתה ודאי יודע שבית זה מכונה כבר שנים 'בית הרוחות'”. צחקנו שנינו צחוק גדול והתפנינו לעסוק במטרה לשמה הגענו: פינוי תכולה מהדירה.

 

לא רק בסרטים

 

הכל תקתק די מהר והפרויקט התקדם ביעילות, אבל אז ירדה החשיכה שזימנה קדרות מוזרה לחלל הבית. האווירה השתנתה והפכה לכבדה. בעל הבית נסע לכמה ארגונים ואני נשארתי לבדי בבית המבודד. בעודי בסלון, שמעתי רחשים מחדר השינה. הלכתי לברר במה מדובר, וכשהגעתי – הקולות נדמו. מפעם לפעם שמעתי רחש של חפצים זזים וקולות שפלשו אוזניי. השערות בעורפי סמרו, והתחושה שאינני לבד בחלל התחזקה, על אף שניסיתי להירגע ולנשום עמוק.

 

כשבעל הבית הגיע נשמתי לרווחה. כששאלתי אותו לפשר הקולות, השיב כי איננו יודע מה מקורם, אך הם דווקא נעמו לו. “הם אירחו לי חברה". "מי זה הם?", שאלתי. "מי שחי פה בעבר ומסרב לעזוב". "הכוונה לרוחות רפאים?”, הקשיתי.

"אולי. ואולי לא”, השיב בעל הבית, ואחרי רגע של שתיקה הוסיף ואמר: "אבל מה שבטוח – הם נחמדים, לא מזיקים ומכבדים. הרבה יותר ממה שאני יכול לומר על שותפים חיים שגרו בביתי במהלך השנים”. "ולמה אתה עוזב, אם כך?”, המשכתי ושאלתי. "כי אני מבוגר וזקוק לתמיכה. אעבור לגור בבית אבות. אבל אבוא לבקר אותם מדי פעם, את אלה שחיים כאן והפכו לחבריי”.

 

הצצתי בו שוב ושוב כדי לוודא שלא התבדח ולהבין אם התכוון ברצינות למה שאמר. עד עכשיו אינני בטוח. אינני מצליח להחליט אם הוא צחק או דיבר אמת, אם הוא מתח אותי וחמד לצון. אני די בטוח שלא הייתי שם לבד, ואין לי מושג מי או מה היה שם. אבל מה שבטוח זה שיש לי כעת חומר למחשבה ואפילו תובנה נחמדה לחיים: לא תמיד צריך לפחד מהבלתי ידוע ולהתרחק מהבלתי מוכר. לפעמים גם חברים מהעולם הבא יכולים להפיג בדידות ולארח חברה, שהרי לא טוב היות האדם לבדו.

 

 

תאריך פרסום: 10 בינואר 2017 / חדשות ומאמרים.