סיפור פינוי דירה מתחיל במעשה בקרטון. קרטון נעליים שהיה למעשה כספת שהתחפשה. זהו סיפור המעשה הבלתי יאמן שנקרה בדרכי במציאות במהלך אחד הפינויים האחרונים. אתם גם ודאי, בדיוק כמוני, שמעתם על אנשים שמסתירים כסף במקומות בלתי שגרתיים: במקרר, בתנור, מאחורי הארון ומתחת למרצפות. אבל בארון נעליים? בתוך קופסת קרטון דהויה ומאובקת? על זה לא שמעתי ולזה לא ציפיתי… ומסתבר שגם נירה לא ציפתה.
אבל רגע, אני מקדים את המאוחר. זה נובע מההתרגשות ומהתדהמה שחווינו, נירה ואני, בעת פינוי הדירה שלה לאחר פטירת בעלה. אני אתאר את סיפור המעשה לפי סדר ההתרחשויות, כדי שלא תתבלבלו, ותוכלו גם אתם ליהנות מהסיפור האנושי והמפתיע הזה, שכל כולו משל הנושא מסר של תקווה.
אז ראשית, נעים מאד – קוראים לי אורי. אני עובד בחברה לפינוי דירות. מה זה אומר? שאנחנו מספקים שירותים של מיון, אריזה והובלה של תכולה עקב פינוי דירה מכל סיבה שהיא (מעבר דירה, פינוי מקלט, פינוי מחסן, פינוי עיזבונות וירושות וכן הלאה).
נירה הזמינה את שירותיי לקראת מעבר דירה. כשהגעתי לדירתה, זכיתי להכיר אשה חביבה ונעימה, שלווה ושקטה שהייתה חדורת מוטיבציה וממוקדת מטרה. היא הסבירה לי את כל התורה על רגל אחת: “אני אלמנה. יש לי שלושה ילדים. בעלי נהרג בתאונת דרכים. זה נורא, אני יודעת. תודה על מילות הניחומים. אבל זה בסדר. אנחנו מתמודדים. משתדלים להישאר חזקים. אני שואבת כוחות מהילדים. נשארת איתנה כסלע רק בשבילם ובזכותם. כן… זה לא פשוט… בטח העניין הכלכלי: אנחנו נאלצים לעזוב את הבית שחיים בנה. הוא כל כך אהב את הפינה שלנו והשקיע הרבה בחצר. אני שמחה שהוא לא זוכה לראות שאנחנו נאלצים לעזוב. אבל אין ברירה. חיים לא עשה ביטוח ולי אין כסף להמשיך בתשלומים”.
אמא לביאה
נירה שטחה בפני את סיפורה בשטף, תוך שהיא שומרת על קור רוח ורק השבירות הקטנות והרעידות החבויות בקולה הסגירו את הכאב ואת הקושי הנוראים. ליבי יצא אליה והתמלאתי הערצה כשזיהיתי את כוחה ואת איכויותיה. אמא לביאה. אחרי תיאור קצר, קר ונעדר רגש של קורותיה, נירה ואני התחלנו באריזה, במיון ובארגון. הכל “תקתק” מאד מהר ונירה היתה יעילה ואדיבה. היא לא נתנה לרגש להשפיע, ומדי פעם, כשנתקלה בחפץ שעורר געגוע וכאב, קפצה להתעשת בחדרון המקלחת הזעיר, ומיד שבה למשימה במלוא המרץ. נירה רצתה לסיים ולא לבזבז זמן. “בוא נגמור עם זה” היא אמרה שוב ושוב, יותר לעצמה מאשר לי.
אני לא רציתי ללחוץ והשתדלתי לא להפריע. אפילו הקפדתי לשמור מרחק ולכבד את הפרטיות של נירה. אבל כששמעתי את הצעקה שלה, לא יכולתי להישאר אדיש. זו היתה צעקה מצמיתה. צעקה אחת עצומה שהסגירה ערב רב של רגשות: כאב, שמחה, הקלה, כעס ותמיהה. נכנסתי מהר לחדר בו נירה שהתה ומצאתי אותה ישובה על הרצפה כשמסביבה הררי נעליים וקרטוני נעליים פעורים לרווחה. על ברכיה נח קרטון נעליים פתוח. הקרטון, מסתבר, הכיל אוצר. חיים השתמש בקופסת הנעליים ככספת בה הסתיר כסף שישמש כמחסה וכמפלט ביום סגריר ובעת סערה.
כעת, משהגיעה הסערה, גלגל ההצלה של חיים מסייע לנירה ולילדיו.
נירה, שבמהרה התעשתה וחזרה לשמור על קור רוח, קמה, ניערה בתכליתיות את מכנסיה ואמרה “אורי, היה נעים לפגוש אותך. אנחנו לא נעבור דירה. נשלם לך, כמובן, על שירות פינוי הדירה אותו התבקשת להשלים אך אין צורך להמשיך בכך. תודה רבה”. היא חייכה אלי ואני הבטתי עליה בהבנה. דיברנו בעיניים. נירה לחצה את ידי וסיכמה “חיים דאג לנו, אחרי הכל, הוא לא השאיר אותנו לבד”.
