מייד כשנכנסתי לפינוי דירה הבחנתי בשטיח לא קטן שהיה תלוי בפינת האוכל. הסתכלתי ממושכות על השטיח ולא ממש הבנתי במה זכה לכבוד הזה. הוא לא היה יפה במיוחד ואפילו לא יקר ערך. הרצל, בעל הדירה שם לב למבטי וחייך. “אני רואה שהשטיח הזה מעניין אותך” “כן…” מילמלתי “יש בו משהו מעניין” לא רציתי להעליב אותו. חיוכו של הרצל התרחב.
“זה לא שטיח פשוט” “אני לא בטוח שזה שטיח מאוד יקר” השבתי בזהירות. “אבל אני בטוח שזה לא שטיח פרסי” עכשיו הרצל כמעט התגלגל מצחוק. “אתה לא הראשון שהבחין בזה חמי זכרונו לברכה כבר הבחין בזה כמעט מייד.” צחק. “הכנס פנימה הקפה עלי, אני חייב לספר לך את הסיפור.”
התיישבתי כולי סקרן מחכה למוצא פיו. בדר”כ אני וצוות פינוי הדירה שעובד איתי מתקתקים עבודה אולם האתנחתה שעשינו באותו יום בהחלט הייתה שווה את זה והרצל לא התנגד…
הרצל פתח: “כשעליתי לארץ בשנת 1956 מהעיר שירז שבאירן, עליתי לבדי. משפחתי הייתה אמורה להגיע כמה חודשים אחרי. במסגרת נסיונותי להתפרנס פגשתי במנשה שהיה סוחר שטיחים. הוא הציע לי למכור את השטיחים שלו מדלת לדלת. הייתי אז כבן 20 ולא היה אכפת לי לעבוד בכל עבודה בטח שלא היה אכפת לי למכור שטיחים במחיר מופקע. “רק דבר אחד חשוב שתדע” אמר מנשה. “אנשים ישלמו לך הרבה כסף רק אם זה שטיח פרסי. אם תספר להם את האמת, שזה שטיח הודי המחיר יירד לשליש.” כזכור הייתי במצב לא קל לכן לא היה אכפת לי לשנות קצת מהאמת. “מה זה חשוב איפה טוו את השטיח?” חשבתי לעצמי וכך הרגעתי את המצפון שלי.
דווקא הצלחתי לא רע, אנשים קנו את השטיחים ההודים של מנשה שהוצגו כאמור כפרסיים. יום אחד לרוע מזלי, או בעצם לגודל מזלי דפקתי באחת הדלתות והצגתי את השטיח כפרסי. בעל הבית העיף מבט בשטיח ובי ובקושי עצר את עצמו מלצחוק. כאן אני מפסיק לשנייה לציין עובדה חשובה. בשירז שבאירן הייתה קהילה יהודית גדולה, היהודים שם פיתחו לעצמם שפה יחודית דומה במקצת לפרסית המדוברת אבל שונה ממנה, כך שלרוב, הגויים לא יכלו להבין יהודים שדיברו בינהם שירזית. בדיוק כמו היידיש מול הגרמנית.
“ונחזור לסיפור, אני עומד בפתח, בעל הבית עומד מולי צוחק וקורא לאישתו בשירזית: “אוסנת, בואי תראי, יש כאן פרסי שקרן שמנסה למכור לי שטיח פשוט כאילו זה שטיח פרסי” אני הבנתי כמובן את דבריו. הייתי צעיר פזיז ולא חכם במיוחד, לכן במקום לסגת ניסיתי להגן על כבודי. אדון, אני לא פרסי, אני שירזי”. בעל הבית הסתכל עלי ופניו הרצינו. “שירזי שקרן? את זה עוד לא ראיתי”. נאלמתי דום, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב בושה. אישתו שהגיעה לשמע קריאותיו הבחינה במצוקתי. “עזרא, למה אתה מציק לבחור, אתה לא רואה שהוא בסך הכל מנסה להתפרנס? במקום להעליב אותו, תן לו עבודה בחנות השטיחים שלך” “אוי ואבוי” חשבתי לעצמי “ניסיתי לרמות סוחר שטיחים” עזרא התברר היה אדם טוב, רחמיו נכמרו עלי. “טוב אתן לו עבודה בחנות שלי”.
למחרת התחלתי לעבוד בחנות, התקדמתי ובמקביל הפכתי להיות בן בית אצלם. הכרתי את הבת הצעירה שלהם מירי ותוך שנה התחתנו. חמי צוחק שהייתי צריך לקדש את מירי בשטיח. “טוב לא צריך להסחף” סיים הרצל את סיפורו, “אבל את הכבוד להיות אצלי בפינת האוכל אני חייב לו, אפילו שהוא לא פרסי אמיתי”
