לפעמים, הסיפורים הטובים ביותר מסופרים על ידי אספנים. כך גם היה במקרה של סיפור ההגדה ששמעתי באחת מפינויי הדירות שערכתי בתל אביב באזור נווה צדק.
“אתה רואה את ההגדה הזו?” מצביע ידידי ראובן אספן ההגדות על הגדה לפסח ישנה ולא מרשימה במיוחד. אני מתבונן בתשומת לב 
בהגדה, הגדה בת כמאה שנה, לא נדירה במיוחד. אני לא מבין מה הגדה ששויה מקסימום 200 שקל עושה באוסף המפואר של ראובן. ראובן שם לב לשאלה שכמעט נשאלה. “אל תסתכל בקנקן” הוא מחייך אלי, “אמת, להגדה אין ערך אספני אבל יש לה ערך רגשי. ההגדה הזו עמדה במרכז ליל סדר שנערך במחנה ריכוז בשואה.”
ראובן לא חיכה לבקשה שלי והתחיל את סיפור ההגדה. “הסיפור מתחיל בשנת 1943, ראש חודש ניסן, שבועיים לפני ליל הסדר. מחנה הריכוז סוביבור: יאנק, בחור יהודי, מחליט שהוא רוצה לערוך ליל סדר כאן במחנה הריכוז. “השתגעת? לוחש לו יאשה. “אם יתפסו אותך יהרגו אותך מיד” “לא אכפת לי למות” משיב יאנק. “עדיף לי למות כיהודי מאשר להרגיש כמו גוי בלי ליל סדר. אם אתה רוצה אתה מוזמן להצטרף אלי” מחייך יאנק “בעצם” משיב יאשה בחיוך “מה אכפת לי למות כיהודי? לפחות נמות ביחד” ושניהם פורצים בצחוק חרישי.
את השבועיים הבאים שניהם מעבירים בנסיונות להשיג את המצרכים. ליאנק היתה הגדה שבדרך לא דרך הצליח לשמור אותה אצלו שלמה ברובה. שוחד של שלוש ארוחות שחסכו מפיהם הצליח לשכנע את מאירק’ה עובד מטבח יהודי להסתכן ולהגניב להם כחצי קילו קמח. כשנודעה לו הסיבה לבקשתם ביקש גם הוא להצטרף לליל הסדר “אני אפצה אתכם” הבטיח. יאנק ויאשה הסכימו, “אם כבר, שעוד יהודי ישתתף במצווה זו” אמרו לעצמם.
את אפיית המצות תכננו לערוך במסגריה שם עבדו שניהם. מידי יום בדיוק כאשר השומרים החליפו משמרות הם הוסיפו במהירות מים לכמות קטנה של קמח לשו כדור בצק קטן שיטחו אותו ומייד הכניסו לתנור יחד עם עוד מתכות שהיו צריכות להכנס לתנור. כך במשך 5 ימים, כל יום מצה. אמנם המצות כמעט נחרכו לגמרי אולם על כל מצה שהכינו לא היה מאושר משניהם. הם אספו אותן בזהירות והניחו במקום מחבוא. רק דבר אחד העיב על אושרו של יאנק: היין. “איזה מן ליל סדר זה בלי יין” נאנח. “אתה השתגעת לגמרי” לחש לו יאשה “תגיד תודה אם נצא מזה בחיים, יין? זה מה שמפריע לך?” “כן” חייך יאנק. “אם כבר למות לפחות שנהיה שיכורים”.
ליל יד’ בניסן סוף סוף הגיע וזוג החברים מוכן. יש להם 4 מצות חצי חרוכות ושני תפוחי אדמה שהגניב להם מאירק’ה. יאשה פורס נייר לבן שהשיג תמורת פרוסת לחם מאסיר שעבד במשרדים. הם מניחים את המצות על המפה המאולתרת וממתינים למאירק’ה. אחרי המתנה מורטת עצבים של חצי שעה מגיע מאירק’ה כולו זורח. “הבאתי לכם הפתעה” הוא שולף מתחת לחולצתו בקבוק יין סגור ופקוק. “אל תדאגו זה יין כשר שלא פתחו אותו” הוא מכריז. “כנראה שאחד הנאצים לקח את הבקבוק מבית של יהודים. הצלחתי להבריח אותו מבלי שהם ירגישו.”
יאנק כמעט בוכה משמחה מה עוד צריך יותר מזה, זהו ליל סדר מושלם. הוא מוציא את ההגדה ומתחיל לקרוא בשקט. לפתע מצטרף אסיר נוסף שהבין שחוגגים כאן את ליל הסדר, ועוד אחד ועוד אחד. בסופו של דבר זכו להשתתף בליל הסדר המאולתר הזה 22 אסירים. יאשה מחלק לכולם שברי מצות שכולם יזכו לטעום את טעם גן העדן הזה. כל אחד מהאסירים זכה לקבל לגימה קטנה מהיין. וכולם לחשו ביחד בדמעות את משפט הסיום: “לשנה הבאה בירושלים”. יאנק ויאשה שרדו את הזוועות, עם סיום המלחמה הם עלו לארץ. יאנק כמובן לא עזב את ההגדה וסיפר את סיפורה בכל הזדמנות.
כאן סיים ראובן את סיפורו המדהים על ההגדה, כפי שסיפר לו אחד מבניו של יאנק.
דרור פינווים
