מעבר דירה עצוב וחיוך של ילדה

 

כל פינוי דירה, גם כשהוא רצוי ומבורך, מחייב התמודדות רגשית ומהווה, בעיני, מעין "מיני טיפול" נפשי. הניסיון הרב לימד אותי שאירוע זה המהווה פרידה וגם חושף את היחסים בין בני הבית, מציף רגשות מתובלים בחשש מהעתיד וציפייה לבאות גם יחד. כל פינוי שכזה מאפשר לי הצצה למרקם המשפחתי העדין ותורם לי תובנה או שתיים על נפשו של האדם. במקרים מסוימים, ההיבט הרגשי של מעבר הדירה בולט יותר והקשר ביני, כנותן שירות, לדיירים, הופך מורכב יותר– גם אם לזמן קצר.

 

המקרה של נירה היה כזה.Little Girl

 

לפנות מקום להתחלה חדשה

 

כבר בטלפון, כשביקשה עזרה לקראת מעבר דירה, הרגשתי שזה לא יהיה עוד פרויקט "רגיל". טון הדיבור, ההססנות, ההבהרות החוזרות ונשנות והמשפטים שהשמיעה הסגירו את הכאב שבקולה. נירה הדגישה שמדובר בדירה "רגילה" של משפחה "רגילה" עם חפצים יומיומיים הנחוצים לאב, לאם ולבת. "לא היתה לי בעיה לעשות זאת לבד. עברתי הרבה דירות בחיים ואני אלופה בהפקות כאלה. אבל הפעם זה קשה לי אז החלטתי לבקש עזרה. ואני גם לבד".

 

הגעתי למפגש עם נירה חדור התלהבות וחדוות עשייה כהרגלי, ואכן התרשמתי שהדירה "רגילה" והמעבר אינו מסובך. אין זה מקרה של אגרנות כפייתית ולא מקרה של ירושה שמכתיבים נבירה, מיון ואריזה המסבכים ומאטים את פינוי החפצים. הדירה היתה נקיה, מסדרת ומרוהטת בחמימות ובפונקציונליות. למרות זאת, צמרמורת עברה בגבי. אולי היה זה המבט של לירי. ילדה יפה, חיוורת עם עיניים גדולות. היא הסתתרה מפני, נאחזת ברגליה של אמה ומגניבה מבטים בוהים מאחורי מסך של הגנה.

 

אחרי פטפוטים, בחינה של החפצים וסיור בחדרים, פניתי למלאכת תיאום הציפיות. שאלה קטנה שלי היתה הטריגר שסדק את השריון של נירה. היא אמרה באנחה שהדהדה כאלף מילים "רני שלי היה עושה את זה בקלות. אני לא יכולה לראות את החלומות שלנו נארזים כך, לכן נצא ונשאיר אותך להשלים את המלאכה. אם אתה מזהה חפץ של גבר, העבר אותו לתרומה. בדירה הבאה שלנו נתחיל מחדש".

 

בית איננו רק קירות וחפצים – הוא זיכרון

 

נירה רצתה לעזוב, אבל לא יכלה. מהר מאד היא ולירי – שכבר השתחררה וקיפצה סביבי בסקרנות – הפשילו שרוולים. מלאכת פינוי הדירה הפכה למסע של זיכרונות משובץ במונולוגים מצחיקים וכואבים של נירה. משהו במיון החפצים אפשר לה כנראה להעז ולהציץ ברסיסי חייו של בעלה שנפטר לא מזמן ממחלה קשה. נירה דיברה על הכאב ועל הגעגוע, על חששות ועל חרדה, וגם על כעס ועל נטישה.

 

נירה שיתפה בהתחלה בהיסוס, אך עד מהרה ליבה התרחב ושתיהן הפליגו במורד הזיכרונות. הייתי עד למהלך מדהים של עיבוד והשלמה, קרבה נדירה בין אמא לבת שחוו כאב גדול.לירי בחנה עוד ועוד חפצים של אביה וביקשה בהתרגשות "אמא, ספרי לי", “אמא, מה זה מזכיר לך", “אמא, מה אבא עשה עם זה", “אמא, אבא נראה בתמונה הזו נורא מצחיק". “כן, הוא היה מצחיק, הוא הצחיק אותי הרבה וגם אהב ופינק והרגיז וליטף. זה היה אבא שלך, לירי" השיבה נירה.

 

כשהיא סיפרה בקול גדול על היום ההוא שבו אבא רקד במסדרון מחוץ לחדר היולדות כשלירי בידיו, שתיהן התגלגלו מצחוק. הצחוק הרם שהשתלב בדמעות של נירה הרחיבו לי את הלב, ומילה אחת של נירה גרמה לי לצאת משם מעודד, מלא תקווה ועם תחושת סיפוק גדולה. היא אמרה לי פשוט "תודה" וכשהוסיפה "הכל בסדר, בסוף יהיה טוב" אני ידעתי שפינוי הדירה – שהסתיים, כמובן, בהצלחה – היה גם פינוי של כמה מכשולים מנפשה של נירה ומחיי בתה היקרה. אני סמוך ובטוח שהן יצאו לדרך חדשה.

תאריך פרסום: 25 בדצמבר 2016 / חדשות ומאמרים.