להבדיל מפינוי דירה, פינוי חצר זו עבודה יותר פיזית, הציוד שאנשים אוגרים בחצר הוא הרבה יותר כבד ומסורבל:
ברזלים, מכונות ישנות, ערמות קרשים/בולי עץ, שקי מלט שהתרטבו והפכו לבטון ועוד.
למרות העבודה הקשה יותר לעומת פינוי דירות אני עדין מעדיף פינוי חצרות: המרחב, הטבע….
לפני כמה ימים נקראתי לפנות חצר גדולה בזיכרון יעקב.כצפוי החצר הייתה עמוסה בציוד ישן נושן מכל הבא ליד. "זו עומדת להיות משימה לא קלה" הבהרתי לנועם מזמין העבודה.
"אני יודע" השיב נועם. "אל תשכח שאני צריך פינוי מוחלט, אני רוצה את החצר הזו ריקה לחלוטין."
"כמובן" השבתי מעט נעלב. "אצלי כל פינוי מתבצע עד הפריט האחרון". "לא התכוונתי להעליב" התנצל נועם "רק רציתי להדגיש שחשוב לי שהחצר תישאר ריקה."
הפינוי היה לא קל, החצר הייתה מלאה בגרוטאות שאת חלקן הייתי שולח ישירות למוזיאון. בזמן שעבדנו במרץ הגענו למחרשה ישנה מברזל. הייתי בטוח שזו מחרשה מימי התורכים, ממש כך. מאור ואני ניסינו למשוך את המחרשה אבל לא הצלחנו. "לא יכול להיות" אמרתי למאור, "המחרשה לא עד כדי כך כבדה". התקרבתי לשיניים שלה לבדוק אולי סלע חוסם אותן. הבחנתי ששן אחת נתפסה בצינור מתכתי. מיד הבאתי כלי עבודה וחפרנו מסביב לצינור. תוך כדי חפירה, בעומק של 15 סנטימטרים בלבד הבחנתי "
שהצינור" הוא בעצם ידית שמחוברת לפלטת עץ בגודל של כחצי מטר. הגילוי המריץ אותנו לחפור מסביב לכל הקרש. "דרור, זו דלת למחבוא" צעק מאור בהתרגשות. "זה בטח "סליק" " אמרתי. עוד קצת חפירה ויכולתי להרים את הדלת. הארתי על הפתח שנפתח. לא התחשק לי לפלוש לשטח של נחש או עקרב ולהרגיז אותם. "הסליק" התגלה כמקום קטן. סוג של מחסן אקדחים או משהו כזה. כזה מקום מצריך בדיקה יותר יסודית. ירדתי על ארבע והתחלתי למשש את הקרקעית (כמובן, הייתי עם כפפות). הרגשתי שידי נתקלת בחפץ חד. החזקתי את החפץ בידי.
לא להאמין – פגיון. על הכת היה כתוב משהו בשפה שאי אפשר היה לטעות בה – ערבית. וואו, פגיון אמיתי מימי התורכים שהוחבא בסליק בחצר! מי יודע, אולי הפגיון שימש מישהו ממחתרת ניל"י שלחמה בתורכים. אמנם הפגיון היה מלוכלך אולם מקרוב ראו שזהו פגיון איכותי. רק קצת ניקיון והפגיון יבריק עוד לא החלטתי מה אעשה בו אבל אני בטוח שיהיו עליו הרבה קופצים.
