אני לא יודע איך אבל השמועה שאני אוסף סיפורים הגיעה לרבים מלקוחותיי.
כך קורה שכבר כשאני מגיע לבצע פינוי דירה במודיעין בעקבות המלצה, בעל הדירה מעדכן אותי שיש לו סיפור מעניין.
כידוע סיפורים זה החולשה שלי. אבל קודם כל עבודה. לכן, גם היום כאשר הגעתי לתת הצעת מחיר לפינוי דירה במודיעין, פנתה אלי סיגל בעלת הבית : "דרור, אמיר שהפנה אותי אליך אמר שאתה חובב סיפורים, יש לי סיפור בשבילך שאף פעם לא שמעת". חייכתי "יש עבודה ויש הנאה, קודם נתחיל בעסקים אח"כ נעבור להנאה." סיגל הנהנה רואים שאתה איש של עבודה. התחלתי בבדיקת התכולה ונתתי לה הצעת מחיר לפינוי תכולת דירה. ההצעה נשמעת לי הוגנת אמרה סיגל. "יופי, עכשיו אני פנוי לסיפור".
התיישבתי מול סיגל על כיסא עתיק ומהודר, מצפה לשמוע את הסיפור.
סיגל פתחה "הדירה הזו הייתה שייכת לסבתי עליה השלום. אתה רואה את הינשוף הזה שבמזנון?" הבטתי בינשוף. למען האמת, לא ממש נפלתי מהכיסא. ינשוף לא גדול, מעט קיטשי, בקיצור, שום דבר מיוחד.
" אני יודעת שהוא לא מרשים" חייכה אלי סיגל, "הוא לא מרשים וזה היתרון שלו. מה שמרשים, זה מה שיש בתוכו. סבא רבא שלי היה איש אמיד. הוא עסק במסחר באבני חן הם חיו בוורשה כמו מלכים עם כל המותרות. כאשר הוא הרגיש שהאדמה בוערת תחת רגליו הוא הבין שהם חייבים לברוח בהקדם. למכור את הבית והחנות לא בא בחשבון. אסור היה שיידעו שהם מתכננים לברוח, לכן הוא הפקיד אותם ביד המשרתת הפולנייה ובעלה המסורים.
תוך פרק זמן קצר, הוא מכר את כל אבני החן שהיו ברשותו וקנה כמה אבני אמרלד ואבני ספיר יפיפיות ויקרות מאוד. פרט לכך הוא החזיק כסף רב במזומן לצורך שוחד. את כל אלה עטף בעיתונים וטמן בתוך הינשוף. בליל הבריחה, הסביר אביה של סבתי לסבתי שהייתה אז בת 8 אבל מאוד בוגרת, שהיא אחראית על הינשוף וחייבת לשמור עליו מכל משמר.
הבריחה התנהלה בדיוק לפי התכנית. המבריח הפולני, שקיבל אלפי זלוטי הביא אותם עד לגבול לכיוון ליטא. התעודות המזויפות שלהם היו ללא דופי, כך שסבא רבא שלי לא חשש. כאשר הגיעו למעבר הגבול חל שיבוש בלתי צפוי. החייל הפולני חשק בינשוף שבידיה של סבתי. הוא הצביע על הינשוף ופקד: "תני לי את הינשוף". אביה כמעט והתעלף. אם החייל יבדוק את הינשוף ויראה את האוצר שבתוכו ישר יבינו שהם יהודים המנסים להימלט וסופם יהיה מר. סבתי, למרות שהייתה צעירה לא אבדה, או יותר נכון לומר אבדה את עשתונותיה. היא חבקה בכוח את הינשוף פתחה בבכי מלווה בסדרת צעקות שהחרידה את כל העמדה. " זו הינשוף שלי, קיבלתי אותו במתנה מהמורה שלי, אני לא אתן לך אותו". הקצין שהיה בעמדה הגיע במרוצה. רק זה חסר לו, סקנדלים בעמדה. הממונים עוד עלולים לשמוע. הוא הביט בסבתי הצורחת ובוכה לסירוגין ובחייל המבוהל. "עזוב את הילדה" נבח לכיוון החייל. החייל התרחק נעלב. סבתי המשיכה בסדרת יבבות חנוקות. "אל תדאגי ילדה הינשוף יישאר אצלך" ניחם אותה. הוא מיהר להחתים את אישורי המעבר שלהם ושחרר אותם אל החופש. דקות ארוכות עוד המשיכה סבתי לייבב, עד אשר התרחקו מרחק בטוח מהמעבר. רק אז יכול לנשום אביה לרווחה.
לשמע הסוף הטוב של הסיפור הבחנתי שגם אני נושם לרווחה.
זה באמת היה מותח…
דרור פינויים מפנה בכל הארץ.
אנחנו מזמינים אתכם לקרוא סיפורים מעניינים גם על פינויים ב: תל אביב, חיפה, אשדוד, מודיעין, רמת גן, ירושלים, רחובות ורמת השרון.
לעבור ולהתרשם מהמלצות,
וכמובן, ליצור איתנו קשר.
אהבתם? נשמח לשיתוף!
