פינוי דירה באשדוד

המקום: אשדוד.

המשימה: פינוי דירה באשדוד הנכס: דירת 4 חדרים

לכאורה עוד עבודה סטנדרטית. שום דבר לא הכין אותי לסיפור ששמעתי באותו יום…

כרגיל התייצבתי בדירה מוקדם בבוקר, יחד עם שימי וקובי עובדי הנאמנים.

דורון, הגבר שהזמין אצלי את העבודה הגיע מאוחר יותר. דורון היה גבר מוצק כבן 60 בעל ארשת פנים חתומה, הפינוי התנהל כרגיל ללא אירועים מיוחדים. דורון ביקש שנמתין לו לפני שאנחנו מפנים את הסלון.

הבקשה של דורון הייתה קצת משונה בעיניי, אבל כיבדתי אותה. רוב האנשים מתייחסים למפני הדירות כאל סבלים, אני מוצא את תחום פינוי דירות כתחום מעניין: אנשים מיוחדים עם סיפורים שונים ומשונים. הייתה לי הרגשה שגם הפעם נכון לי סיפור מעניין ואכן לא התבדיתי.

דורון נתן את האות והתחלנו בפינוי הסלון. "חברים בזהירות ביקשתי" המזנון הכבד שבסלון היה מלא פריטים מיוחדים, פיצ'פקס בלשון העם. לא רציתי שאחד מהם יינזק לכן הקפדנו לעטוף בעדינות כל פריט. דורון התיישב בפינה שקט ובפנים חתומות כהרגלו.

מעל המזנון הייה פסלון ברונזה של דרקון. הדרקון משך את תשומת לבי. הוא לא היה גדול אבל היה בו משהו מרשים. הרמתי אותו – לא קל. לרגע העפתי מבט בדורון וכמעט נפלתי. הוא נדרך והמבט שלו הפך מתוח. כשראה שהבחנתי בו חייך חיוך עייף משהו, "אתה מבין שיש כאן סיפור מיוחד?"

הנהנתי כשאני מקווה בליבי שדורון יצטרף לארגון "שוברים שתיקה", ישבור את שתיקתו ויספר לי את

סיפורו של הדרקון.

"אני רואה שאתה סקרן" חייך.

"מאוד," עניתי "אני מת לשמוע את הסיפור של הדרקון" "זה נראה לי סיפור מיוחד"

"אתה לא טועה, שב ואספר לך".

אמנם יש לי פינוי דירה לבצע, אבל יש לי גם סיפור מעניין לשמוע. התלבטתי לשנייה, אבל הסיפור ניצח בגדול. התיישבתי לידו.

דורון פתח:

"אבי ז"ל היה מתאבק מקצועי, הוא גדל בגרמניה, שם היה חשוב להיות חזק. כאשר הלך ברחוב אף אחד לא יכול היה לדעת כמה כוח מסתתר בידיו. אולם כאשר משהו ניסה לפגוע בו, הוא דאג להטעים אותו את נחת זרועו.

זה היה בשנת 1938 ימי טרום השואה. באותה תקופה חטיפות לצורך קבלת כופר היו נפוצות והסתכמו לרוב בסכומים לא גבוהים. אבי היה אז בחור צעיר. יום אחד הוא הלך ברחוב ואז הבחין בשני מבוגרים סוחבים באלימות נער ומנסים להכניס אותו לרכב. אבי לא חשב פעמיים, הוא זינק על אחד מהם והשכיב אותו למדרכה בבעיטה. חברו שלח ידו לכיסו בניסיון לשלוף אקדח, אולם לפני שהוא הספיק להכניס את ידו לכיס, האקדח כבר היה בידו של אבי. עוברים ושבים הזעיקו את המשטרה שהגיעה תוך דקות. הנער היה מאובן "תקראו לאבי פלט בלחש" מי זה אביך? איך אפשר להשיג אותו? שאל השוטר בעדינות. וילהלם שטראסר. ענה הנער.

השוטר נרתע, "מייד בחור, מייד."

" וילהלם שטראסר היה ראש התא הנאצי בלייפציג." עדכן אותי דורון. "זה הולך להיות מעניין" חייכתי לעצמי. " כששטראסר בכבודו ובעצמו הגיע עם רכבו המפואר בלווית שומרי ראשו. הדבר הראשון שעשה אחרי חיבוק מקווצ'ץ לבנו. היה להזמין את אבי אליו הביתה, עוד באותו ערב. אבי ניסה להצטנע ולסרב, אולם מבט אחד משומר ראשו של שטראסר הספיק לו להבין, שלא אומרים לא להזמנה מהבוס.

בערב בביתו של שטראסר קיבל אבי מנה הגונה של חיבוקים טפיחות על השכם. כטוב ליבו של שטראסר בווסקי הוא טפח על השולחן. כולם השתתקו. שטראסר הצביע על אבי והכריז: "האיש הזה הציל את יוזף בני האהוב מניסיון חטיפה. כאת תודה והוקרה על אומץ הלב שלו, אני מעניק לו את הקמע של תא הנאצי בלייפציג: "הדרקון הלוחש"." שקט השתרר. זו הייתה מחווה דרמטית. למזלו של אבי, הוא נראה כארי, איש לא חשד בו שהוא יהודי. אם לא כן, מי יודע איך הוא היה נחלץ משם. אבי שוחרר לביתו עם הבטחה להשתיק כל מי שייעז להפריע לו. כמובן שאבי לא השתמש בהבטחה" חייך דורון. בדרך לא דרך הצליח אבי לעבור עם הפסלון הזה את כל תלאותיו בסיום המלחמה עלה אבי לארץ ומאז הפסלון לא זז מהמזנון. עכשיו אחרי שהוא נפטר אשתי מסרבת לקחת את הפסלון. הוא מזכיר לה תקופה אפלה. זו הסיבה שוויתרתי עליו. רק רציתי שתדע שלפסלון יש ערך סנטימנטאלי רב."

היה שווה להגיע לכאן רק בשביל הסיפור. חייכתי לעצמי בסיפוק.

דרור פינויים מפנה בכל הארץ.
אנחנו מזמינים אתכם לקרוא סיפורים מעניינים גם על פינויים ב: תל אביב, חיפה, אשדוד, מודיעין, רמת גן, ירושלים, רחובות ורמת השרון.
לעבור ולהתרשם מהמלצות,

וכמובן, ליצור איתנו קשר.

אהבתם? נשמח לשיתוף!