מכירים את הרגע הזה של השקט – אתה ואשתך בחדר השינה, הילדים סוף סוף נרדמו, הכלים פונו למדיח, הרצפה טואטאה והכביסה נתלתה. ואז אלה רק אתה, היא והשקט. ההרגשה כל כך נדירה עד שלחלל מתנגבת לרגע תחושה של מבוכה. אבל אז מתחילה השיחה, ואם מתמזל מזלכם, אינכם נקלעים למריבה, אינכם נכלאים בשיחה על סוגיה בעייתית שטרם נמצא לה פתרון, ואתם מצליחים להתחבר ולנוח.
אתמול בערב זה קרה, והיה נעים במיוחד. אחרי חיבוק ממושך היא אמרה לי משפט שהרחיב לי את הלב והזכיר לי כמה אני עדין אוהב. אחרי שהצחקתי אותה, היא הביטה בי במבט נדיר ואמרה: אתה עדין האביר שלי. האביר על המשאית הלבנה. שנינו צחקנו צחוק גדול והתחלנו בפעם המאה לספר לעצמנו את הסיפור שהתחיל את סיפור האהבה היפה שלנו. ההפלגה בנהר הזיכרונות הובילה אותנו לרגע הקסום בו הכרנו. איכשהו, הסיפור הזה תמיד מצליח לרגש, לקרב ולהצית את אש האהבה שמים רבים לא יוכלו לכבותה – גם לא מטלות היום יום, הריצות, הדאגות והעייפות הרבה. גם הילדים אוהבים מאד לשמוע על הדרך בה נפגשנו, ומבקשים ממני שוב ושוב לתאר להם את הפגישה שהחלה את הכל.
מעשה שהיה כך היה
שנינו היינו אז צעירים ויפים (עברו מאז רק עשרים שנה? זה מרגיש כמו נצח). הייתי חייל משוחרר אחרי צבא עם הרבה חלומות, עם רעב לחיים ועם רצון טוב. פתחתי את העסק לא מזמן והשתפשפתי ממשימה למשימה. כבר כשהילה התקשרה חשדתי שממש שווה לי להתגנדר לכבודה. נראה שזה היה משהו בקול שלה (יש דבר כזה, אהבה משמיעה ראשונה, מסתבר). היא אמרה בקול מנומס ומעט ביישני, "שלום, אני זקוקה לעזרה בפינוי תכולת דירה". ואני, מקצועי שכמותי, בררתי את כל הפרטים הנחוצים ו"על הדרך" רחרחתי גם במה מדובר. אז זהו הסטטוס: פינוי דירה: סטודנטית, רווקה, בת 26. עוברת דירה. נפרדה מבן הזוג. מצאה לה פינה משלה.
ביום המיועד עליתי על המשאית הלבנה והנוצצת שלי, מגונדר למשעי עם טונות של תקווה בליבי. היא חיכתה לי על שפת המדרכה, וכבר מרחוק הבנתי שלא טעיתי ולא מדובר בעוד פינוי דירה סטנדרטי: האינטואיציה לא שיקרה, והיה לי ברור שהנערה התמירה והדקיקה הזו שמנופפת לי לשלום היא-היא האישה של חיי.
לימים הסתבר לי שגם היא נפלה די מהר ברשת. אבל אני לא זיהיתי ולא העזתי לקוות שהבחורה היפה הזו תרצה "תכשיט" שכמוני. אבל ההנחה הזו לא ריפתה את ידיי. יצאתי למאבק על ליבה, חדור מוטיבציה ואמונה. שלפתי את כל הבדיחות המושחזות שהיו לי בארסנל, נקטתי את כל המחוות הג'נטלמניות ועשיתי כל מה שרק אפשר. זה לא שאי פעם הלקוחות שלי קיבלו משהו פחות משירות נהדר, אבל הפעם התעליתי על עצמי, וכל שהיה חשוב בעיניי זה לדאוג שהילה תהיה מרוצה ומחייכת. מאז ועד היום זוהי המטרה המרכזית של חיי.
אני עדיין, בכל יום מחדש, משתדל להיות אותו בחור אדיב, מקסים ומצחיק, ואני כל כולי שלה, עושה כל שניתן כדי שהחיוך יאיר תמיד את פניה. מקווה שזה מספיק. אגב, אנחנו היום חוגגים יום נישואים, וכל הסיפור הזה הוא מחווה מהלב לאשתי האהובה. את האחת והיחידה. מאחל לנו עוד הרבה שנים של יחד.
שלך, מאז ולתמיד: האביר על המשאית הלבנה.
