עוד יום שגרתי בחיי הפציע וכבכל בוקר, גם הפעם גירדתי את עצמי מהמיטה בקושי רב, אחרי שאשתי קילפה את הפוך מעליי (התחנונים ממש לא הועילו), היישר לכוס הקפה המהבילה ולתנור הספירלה העלוב. כמובן, חילופי הצעקות בין הילדים ותחנוניה של אשתי לשיתוף פעולה תרמו לאווירה הנהדרת, וכך יצאתי לעבודה מסתקר איזה פינוי דירה מעניין יתרחש היום והכל עם חיוך על הפנים ועם שיר בלב.
בדרכי למשפחת הרשקוביץ – קבענו להיפגש בדירה של הסבתא שנפטרה לשם פינוי דירה שנתקבלה בירושה – כבר הצלחתי להתגעגע לילדים ולהיזכר בחיוך באשתי ובכל הדברים החיוביים בחיי. אחרי שקורי השינה עזבו את עיניי, הצלחתי למלא את ריאותיי באוויר ולהתרגש לקראת ההרפתקה שצופן לי היום.
הרפתקה? אתם ודאי שואלים, הרפתקה בעבודה? כן, בהחלט, יש דברים כאלה. פינוי בתים ודירות מזמנים לי הרפתקאות באופן קבוע. אני עוסק בפינוי דירות. עבודת המיון, האריזה וההובלה של התכולה אולי נשמעת מונוטונית ומשעממת, אבל האמת שעבורי היא עולם שלם של גילויים.
להבדיל מעובד שקם בכל בוקר לאותו משרד, פוגש את אותם האנשים ומבצע את אותן המטלות, עבודתי מזמנת לי הרפתקאות וריגושים. כל משימה, בין אם מדובר בירושות ועזבונות או פינוי מסיבי של חפצים מבית אגרן כפייתי מזמנת לי מפגש אינטימי עם אנשים, היכרות עם סיפורי חיים וחשיפה לעולם מלא ומרתק: בדיוק מה שנחוץ לאדם נמרץ, דינמי וסקרן כמוני (נו כן, קוצים בישבן) שמתקשה לשבת מול מחשב ושמח להכיר אנשים חדשים.
עולם חדש ומופלא
בהגיעי לדירה של רבקה הרשקוביץ, שנפטרה לא מכבר בשיבה טובה, קיבלה את פניי בחיוך מאיר נועה, נכדתה הבכורה. סיירנו בחדרי הבית וכל חפץ הזכיר לנועה חוויה, סיפור או אנקדוטה על סבתא, שהייתה לדבריה "אישה שהיא מפעל חיים". בעת הסיור, שוב התמכרתי לתחושה המוכרת לי בכל פעם שאני עוסק בפינוי עיזבונות וירושות: כל אדם הוא עולם ומלואו והחפצים שאנו אוגרים בחיינו מספרים את דברי הימים, את ההיסטוריה האישית שלנו, על קורותינו ועל עולמנו יותר טוב מכל אמצעי אחר.
עבודת המיון והאריזה היתה מרתקת וחלפה במהירות, תוך כדי שאני ונועה צוללים לחייה המרתקים של רבקה. רבים מהחפצים שעברו תחת ידינו עוררו השתאות והתפעלות והוגדרו כאוצר, אבל לאוצר של ממש לא ציפינו, והופתענו לגלות אותו נח בפינת המזווה באין מפריע. אני הייתי הראשון שהבחין בקרטון התמים, כשמשהו אינטואיטיבי הניע אותי לומר לנועה להציץ במה שמסתתר שם. נועה ניערה את האבק, פתחה את הקרטון והבעת פניה סיפרה הכל: התרגשות וצחוק גדול שהתחלפו בפה פעור ובדמעות. נועה אמרה "וואו. זה ממש נס, נס חנוכה".
בקרטון נח לו מטמון רב ערך. היתה זו חנוכייה. ה-חנוכייה, בהא הידיעה. חנוכיית כסף טהור שעברה במשפחה מדור לדור והוברחה בתיקה של רבקה הקטנה שנשלחה לפלשתינה לבדה. החנוכייה הזו היא השריד היחיד מרכושה של משפחת הרשקוביץ, שכל בניה נספו בשואה. החנוכייה שעברה עם סבתא בכל תחנות החיים הלכה לאיבוד, וכעת נמצאה.
בערב הראשון של חנוכה שלחה לי נועה תמונה של כל בני המשפחה חוגגים סביב החנוכייה הנדירה והיקרה שהאירה באור גדול את סביבתה. נועה כתבה לי: “סבתא ודאי רואה ונרגשת. זהו חג שמח במיוחד. תודה על הכל". ההודעה מילאה את ליבי בשמחה והתרגשות. ואז שמעתי צעקה "אבאאאאא, רומי מציקה לייייי!!”. מיד חזרתי לשגרת החיים עם חיוך על הפנים ועם שיר בלב.
