במסגרת עבודתי בפינוי דירה אני נתקל בהרבה אוספים. האוספים הכי מרשימים בעיניי הם אוספי היודאיקה, ללא קשר לערכם הכספי יש להם ערך סנטימנטאלי רב. עבורי הם מייצגים את ההסטוריה והמורשת היהודית של עם ישראל שעברה מאב לבן במשך הדורות במשך אלפי שנים. מעטים אספני היודאיקה אשר מתייחסים לאוסף שלהם כנכס כלכלי בלבד.לרובם יש קשר סנטימנטאלי עמוק לאוסף.
אחד האוספים המרשימים והמרגשים בהם נתקלתי היה אוסף הגדות לפסח שכמעט לכל אחת מהן היה סיפור מיוחד. בעל האוסף, איש יקר בשם ראובן, סיפר לי את סיפורן של כמה הגדות ואחת מהן אני רוצה לספר לכם היום.
ההגדה מרשימה ומעוטרת בציורים ברוח יהדות ספרד המפוארת נכתבה בשנת 1467 . פרט לעובדה שההגדה מהווה פריט יקר ערך מבחינה היסטורית, הסיפור שלה כפי שסיפר לי ראובן מעורר השתאות:
השנה: שנת רמ"ב -1482 המקום: טולדו ספרד. ביתה של משפחת אלנקווה משפחת אנוסים ספרדיים שנאלצו להמיר את דתם כדי להמנע מסנקציות מצד השלטונות והכנסיה. אבי המשפחה שמעון אלנקווה התנצר יחד עם כל בני משפחתו. לכאורה הוא שמר את החגים הנוצרים וביקר לעיתים תכופות בכנסיה עם בני משפחתו.
אולם למרות שכלפי חוץ התנהג כנוצרי הוא המשיך לשמור בסתר על יהדותו. שלטונות האינקוויזיציה חשדו בו תקופה ארוכה אולם שמעון נזהר מאוד ואפילו העוקבים שנשכרו לעקוב אחריו לא יכלו להוכיח כי הוא שומר על יהדותו.
התאריך: ערב פסח יד' ניסן רמ"ב. ראשי האינקוויזיציה מזהים שעת כושר לתפוס אנוסים שהמירו את דתם רק כלפי חוץ. עשרות שליחי האינקוויזיציה נשלחים לבתי האנוסים לראות מי מהם מקיים סדר פסח. שמעון אלנקווה זהיר כדרכו, מסווה את ליל הסדר שהוא עורך כארוחה משפחתית חגיגית לרגל יום ההולדת של ביתו שחל שלושה ימים לפני כן. ההגדה שבידו מוסתרת היטב בכיס התפור בתוך מפית.
כשעה לאחר מכן, ליל הסדר בעיצומו, שמעון מציץ בהחבא בהגדה שבידו ומקריא אותה בשקט. לפתע הדלת נפתחת בבעיטה. שליחי האינקוויזיציה פורצים לבית ובתרועת ניצחון מצביעים על השולחן הערוך "חוגגים את החג שלכם? זהו סופכם, עכשיו אנחנו נשרוף אותך מול בני משפחתך" שמעון לא מתרגש "זוהי מסיבת יום ההולדת של ביתי. היא נולדה לפני 17 שנה ושלושה ימים. הנה המתנות שקנינו לה.
" שמעון פורש בפני הפולשים את המתנות שקנו לנערה. השליחים מתחילים לסגת תוך מלמולי התנצלות כשלפתע אחד מהם נעצר "רגע, מה זה הפיתות הדקות האלה על השולחן? (בזמנם הכינו מצות רכות לא כמו המצות הקשות שבזמננו) זה לא הלחם שאתם אוכלים בפסח?" שמעון קר רוח כהרגלו מחייך "אישתי ניסתה להכין פיתות ולא בדיוק הצליח לה". השליח לא מוותר "אם כך וודאי לא תתנגד לאכול מהלחם שיש לי כאן." שמעון מחוויר, הוא יודע כמובן שלצורך פיקוח נפש הוא יכול לאכול את הלחם של הגוי הזה, אבל משהו בלב היהודי שלו לא נותן לו מנוח. ובשניות הוא מחליט. עד כאן!
הוא לא יאכל לחם בפסח. הוא מרכין את ראשו: "ניצחתם ארורים! אני בא אתכם" הוא מעביר את המפית עם ההגדה המוחבאת בה לשרה אשתו. שרה ממררת בבכי. מהמראות שראתה אצל אנוסים קודמים היא יודעת שנגזר דינו של בעלה לעלות על המוקד. היא מבינה שנוכחותה בעיר לא תועיל לו, לכן היא מחליטה החלטה נועזת. עוד באותו לילה היא לוקחת את חמשת ילדיהם ובורחת מביתם המפואר במסע ארוך לפורטוגל השכנה ומשם לתורכיה.
היא לא לוקחת איתה כמעט כלום, רק את תכשיטיה היקרים ואת ההגדה שמסר לה בעלה האהוב שהועלה על המוקד בספרד. ההגדה מתגלגלת במשך השנים מיד ליד עד שהיא מגיעה לידי ידידי ראובן אספן ההגדות.
זהו סיפורה המרגש של הגדת האנוסים כפי שעבר מדור לדור במשפחת אלנקווה.
באהבה דרור פינויים.
